October 7 2024
לפני שנה, לילה רגיל לכאורה
חודש תשיעי להיריון, ועדיין אינסטינקטים מחודדים. פתחתי מיד את ערוץ 12, המסך התעורר יחד איתי לדמותו של דני קושמרו שנראה מבולבל, מתמודד עם קולות המשפחות שזועקות לעזרה, “הצילו! יש פה מחבלים!”
מאותו לילה ארור לא שחררתי את הטלפון מהיד.
כל ידיעה, כל עדכון – הייתי צמאה למידע, מוכנה לקפוץ לתוך המסך ולעשות משהו, מה שזה לא יהיה.
בחיים לא ראיתי חדשות ככה, חדשות שאין בהן מה להגיד – רק כאב ובילבול. דני קושמרו, המנחה, הפך פתאום לדמות מנחמת, כשמדינה שלמה עומדת על הרגליים מדממת, מזועזעת.
שנה עברה, ואנחנו עדיין בתוך אותה מלחמה קיומית. מלחמה על החיים שלנו, על אזרחים וחיילים שלא יחזרו. פיגועים, התקפות, והכאב הולך ומעמיק.
משפחות שלמות מתפרקות, חיילים נחטפים, ועם הזמן מתפרסמות ידיעות נוראיות, כל אחת קשה מקודמתה.
היה זה גם לילה של חגיגה ושל חירות. בפסטיבל נובה, תחת שמיים פתוחים במדבר, אלפי אנשים רוקדים בשמחה, שרים לחופש, להנאה ולחיים.
הריקודים שלהם סימלו את כל מה שאנחנו, כעם, אוהבים – את החיים, את הרגע, את הזכות לחיות בעולם הזה בכבוד ובשמחה.
ואז, אותו רגע של חירות ושל תקווה הפך למרחץ דמים, כשטבח נורא הכה בהם.
האנשים שבאו לחגוג את החיים נרצחו באכזריות בלתי נתפסת, בעוד הם מחפשים מקום מחסה בתוך כאוס של אימה.
מאז ומתמיד גלגלצ היה פסקול חיינו, מתנגן ברקע מהבוקר ועד הערב, מלווה אותנו בכל רגע קטן. הוא היה שם תמיד, כמו חבר ותיק שמחבר אותנו למוזיקה ולחיים. אבל היום, אחרי 7 באוקטובר, הוא מתנגן אחרת. המוזיקה שעד אז הייתה שגרתית הפכה למשהו עמוק יותר, מרגש יותר, עם סיסמאות חדשות שמתנגנות שוב ושוב: “לא מתרגלים לפני שכולם חוזרים”.
המילים הללו מהדהדות בבית, מתערבבות במנגינות, ואמה, בתי הקטנה, לא מפסיקה לחזור עליהן. כאילו היא מבינה את העוצמה שמאחוריהן, את התקווה והשבר שמתלווים לכל צליל.
זה הפך לחלק מאיתנו, חלק משגרת חיינו החדשה, שגרה שעדיין לא נרפאה.
ואם יש משהו אחד שמחזיק אותי בתוך הסיוט הזה – זה שאני גאה. גאה שאני ישראלית, יהודייה, שייכת לעם הזה, לעם שלנו, על כל הכאב והשבר. היהודים ידועים בכבודם לחיים, ביכולת שלנו להיאבק למען כל נשמה, בלחיות למען החיים עצמם. היהדות מלמדת אותנו על ערך החיים, על קדושת כל נשימה, על הצורך להגן על כל אדם באשר הוא.
יש בי כאב ענק שאני מבינה שאלמד לחיות איתו, כי זה מה שאנחנו עושים – לומדים לחיות עם הכאב. אבל אין כמו העם שלנו, ואין כמו המדינה שלנו. מדינת ישראל היא מדינת היהודים ואין עוד מקום כזה בעולם.
לפחות פעם ביום אני עוצמת עיניים ומדמיינת – את כל החטופים, את כולם, חוזרים הביתה. מדינת ישראל לא תהיה שלמה בלעדיהם. בלעדיהם, העם שלי עם חור ענק בלב. חור שנצטרך ללמוד לחיות איתו, אבל לעולם לא נלמד לחיות בלי אותם 101 החטופים שעוד בעזה. הם חייבים לחזור. אנחנו מחכים להם, והם – אני בטוחה – סופרים את השניות עד שירגישו שוב בטוחים, בזרועות משפחותיהם.
אנחנו חייבים את זה בשבילם. חייבים את זה בשבילנו.
וכשאני חושבת על כל זה, על הכאב, על התקווה – אני אוהבת אותך, ארץ ישראל שלי. מתגעגעת אלייך עד לעצמות.
Comments
Post a Comment