ארבעה עשורים, לב אחד, והרבה אהבה
שרה בת פאקינג 40 – הילדה הנצחית פוגשת מספר חדש
בימים האחרונים אני מוצפת בטלפונים.
חברות בודקות דופק, שולחות חיבוקים, שואלות בעדינות איך אני מרגישה.
כי כן ב־30 לחודש אני משנה סיפרה.
ובואי נגיד את זה בעדינות: הרבה קוראים לזה משבר גיל ה־40.
אז קודם כול איזה כיף לי.
איזו זכות זו שיש לי חברות, אחיות, משפחה, שמכינות אותי ואותן אל הלא נודע.
שרה בת פאקינג 40.
יש לי קטע כזה שאני קוראת לעצמי הילדה הנצחית.
ופתאום המספר הזה… לא כל כך משתלב עם ההגדרה.
גם דצמבר, החודש הזה, תמיד טריקי עבורי.
חודש של סיכומים.
של התבוננות.
של שאלות כנות:
מה השתנה?
לאן הגעתי?
האם הגעתי לאן שחשבתי שאגיע או שפשוט שרדתי את מה שהייתי בטוחה שלא אשרוד?
האמת? השנה הזאת הייתה מלאה במחשבות.
מאז ינואר 2025 ועד עכשיו הראש עבד, הלב חקר, הנשמה שאלה.
ואז הגיע דצמבר.
והפעם… משהו השתחרר.
במקום לנתח, פשוט נשמתי.
הסנפתי את כל מה שאני אוהבת.
את שלושת הילדים שלי הנס הפרטי שלי בעולם הזה:
אמה, לב ופלא.
התענגתי על הזוגיות שבניתי עם הילד הנצחי שבחרתי לחיות איתו.
פאקינג 15 שנה ביחד.
והיום אני חוגגת ארבעה עשורים בעולם המטורלל הזה.
כן, הוא מפחיד.
כן, הוא מאתגר.
מלא עליות, ירידות, עקומות למידה שלא נגמרות.
אבל אני שרופה עליו.
ההורים שלי לימדו אותי לאהוב.
וכל אחד וההגדרה שלו לאהבה
שלי היא כזו:
לאהוב את האחר.
לאהוב ללמוד משהו חדש.
והכי חשוב לאהוב את עצמי.
אז לתחילת העשור הרביעי של החיים שלי
אני מאחלת לעצמי דבר אחד פשוט:
להמשיך לאהוב. בלי פחד.בלי התנצלות.
ובדיוק כמו שאני.
Comments
Post a Comment