אמהות, חלומות ולהתחיל בקטן
לפני שנתיים וחצי ילדתי את הילד השלישי שלי.
בפעם הראשונה בחיי באמת עצרתי את הקריירה שלי. הפסקתי לרדוף אחרי תפקידים, הזדמנויות, מטרות וצמיחה בלתי פוסקת. במקום זה, התמקדתי לגמרי במשפחה שלי, בילדים שלי, ובהיותי נוכחת בתוך תקופת האמהות שבה הייתי.
והאמת? הייתי צריכה את זה.
אבל לפני בערך שנה, משהו בתוכי התחיל להתעורר מחדש. החלטתי שאני רוצה לנסות לחזור לעבוד ולהיות שוב אמא עובדת. מה שאף אחד לא באמת מכין אותך אליו, זה כמה המעבר הזה יכול להיות קשה בגיל 40, אחרי שנה וחצי מחוץ למעגל העבודה.
זה מאתגר.
זה מתסכל.
ולפעמים זה גם מערער בשקט את הביטחון העצמי שלך.
גם כשאת יוצרת קשרים. גם כשאת מפעילה אנשים שמכירים אותך. גם כשכמעט קורה משהו. היו כמה רגעים שחשבתי לעצמי — “זהו, זה הולך לקרות.” אבל איכשהו, בסוף, לא הייתי המועמדת הנכונה.
ושוב ושוב הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהערך שלי לא נעלם רק כי אף אחד עדיין לא נתן לי הזדמנות.
ובתוך כל זה, יש גם את החברים הקרובים — אלה שלא נותנים לך לשכוח מי את באמת. אלה שמרימים אותך ברגעים שאת מתחילה לפקפק בעצמך, שמזכירים לך את הכישרון שלך, את הדרך שעברת, ואת כל מה שאת עדיין יכולה להיות.
לפעמים כל מה שצריך זה מישהו אחד שיאמין בך כשקצת קשה לך להאמין בעצמך.
כל הזמן אמרתי לחברים הקרובים שלי שאני לא רוצה להיות עצמאית. רציתי יציבות. רציתי לעבוד בשביל מישהו אחר שוב. אבל הזמן עבר, והתחושה הזאת בבטן — הרצון ליצור, לבנות ולעשות משהו משמעותי — פשוט לא עזבה אותי.
פחדתי להיכשל.
ולפעמים אני עדיין מפחדת.
אבל לפני כמה חודשים בעלי אמר לי משהו קטן ששינה הכול.
“שמת לב כמה אנשים אוהבים את סידורי הפרחים שלך? את מה שאת מכינה לחגים, לחברים, לאירועים… אולי כדאי שתעשי עם זה משהו.”
וככה The Flower Edit נולד.
ישבתי עם הרעיון הזה לא מעט זמן. חשבתי איזה סוג של עסק יכול להתאים לחיים שלי, למשפחה שלי ולתקופה שבה אני נמצאת. רציתי משהו מכוון. יפה. נגיש. כזה שאוכל באמת לנהל.
וככה נולד Fresh Flower Friday Club — דרך להכניס פרחים טריים לבתים של אנשים בכל יום שישי מחדש.
התחלתי לאט.
מיתוג. בניית אתר. חיפוש ספקים. למידה. יצירה. ספקות. ולהמשיך למרות הכול.
והשבוע, בסוף השבוע של יום האם, אני חוגגת משהו שאולי מבחוץ נראה קטן — אבל בשבילי הוא ענק.
ביום חמישי השקתי את האתר שלי.
ובשבילי זה לא רק פרחים. זה לבנות מחדש ביטחון עצמי. זה להוכיח לעצמי שאין תאריך תפוגה לחלומות.
כל כך הרבה נשים מרגישות שברגע שהן הופכות לאמהות, או מגיעות לגיל מסוים, הן פספסו את הרגע שלהן. אבל לחלומות אין שעון.
הם פשוט מחכים לאומץ.
ואומץ לא תמיד נראה גדול או חסר פחד. לפעמים אומץ נראה כמו לעשות צעד קטן אחד בכל פעם, גם כשאנשים מבקרים אותך, מטילים ספק או לא באמת מבינים את החזון שלך.
את ממשיכה בכל זאת.
את נשארת עקבית בכל זאת.
את בוחרת להאמין בעצמך בכל זאת.
ובסוף, הדברים מתחילים להסתדר — צעד אחרי צעד, חיבור אחרי חיבור, ניצחון קטן אחרי ניצחון קטן.
ביום האם הזה אני חוגגת כל אישה שנושאת בתוכה את השאלה השקטה:
“אולי כבר מאוחר מדי בשבילי?”
והתשובה היא לא.
זה לגמרי בסדר אם אמהות היא התפקיד המרכזי והמספק ביותר שלך. אבל אם עדיין יש בתוכך קול קטן שרוצה ליצור משהו נוסף — תקשיבי לו.
את לא צריכה צעדים ענקיים.
את רק צריכה צעדים אמיצים ועקביים.
אני לא יכולה לחכות למלא בתים ברחבי ניו יורק בפרחים שיביאו חום, יופי, רגש ושמחה.
חג שמח לכל האמהות המדהימות — לאלו שבונות את עצמן מחדש, מגלות את עצמן מחדש, ולומדות שגם להן מותר לחלום.
Comments
Post a Comment