אגרוף בבטן

זה קרה בפברואר שנה שעברה, כשהייתי בחופשה עם הילדים. אחותי התקשרה בהול, מבשרת שהיא טסה לקליפורניה להציל את אבא שלנו. הוא לא הרגיש טוב, ועדיין לא ידענו ממה. אבא, שתמיד היה חזק ואיתן, לא האמין יותר מדי ברופאים, במיוחד בארצות הברית. אבל הפעם, העניינים התגלגלו במהירות: אשפוז, כשל כליות, ולפתע כולנו מתכנסים סביב מציאות חדשה ומפחידה.

אחי, שגר בפרו, התייצב לנהל את העניינים. בתוך הבלבול, התקבלה ההחלטה: המקום הטוב ביותר לטיפול יהיה בניו יורק. אמא, אבא ואחי יצאו למסע להביא אותו לטיפול – מסע מטלטל, מלא בכאבים ובחוסר ודאות.

אחרי סדרת בדיקות הגיעה הבשורה שהפילה אותנו לקרקע: לאבא יש סרטן. הקרקע נשמטה, הנשימה נעצרה. אבל הרופאים הבטיחו: “זה בר-טיפול. הכול יהיה בסדר.” נשמנו עמוק והתחלנו את המסע של הטיפולים.

באותם ימים, לא יכולתי שלא לחשוב על כל מה שאבא עשה למעני ולמעננו. זכיתי באבא גיבור. אולי זה משהו שכולם מרגישים כלפי האבות שלהם, אבל אבא שלי באמת גיבור – גיבור מלחמות ישראל, קצין שלחם כמעט בכל מלחמה אפשרית.

הוא היה ממייסדי מושב נביעות בסיני, שם שלושת אחיי נולדו. כשהגיע הזמן לעשות שלום, הוא שחרר את האדמה שעבד עליה קשה, הפך את המדבר לגן פורח, ועבר עם המשפחה לקוסטה ריקה. שם החליט שהוא יכול יותר, עבר לרפובליקה הדומיניקנית, והפך לאחד הראשונים בעולם שגידלו פירות וירקות אורגניים ושיווקו אותם לארצות הברית ואירופה – בשנות השמונים, עוד לפני שזה היה טרנד.

לא גדלנו במשפחה קונבנציונלית. גם כשחזרנו לישראל, אבא חי על קו הטיסות – יוצא בראשון בלילה וחוזר בשישי בבוקר, כדי להיות איתנו. זה היה מיוחד, ואפילו חיזק אותנו. הוא לא ויתר על אף רגע משמעותי – מסיבות בבית הספר, טקסים, גיוסים. הוא היה שם תמיד.

שבת בבוקר הייתה הזמן שלנו. הוא היה יושב איתי, קורא איתי את “מעריב לנוער”, למרות הדיסלקציה שלי. הוא לימד אותי שהנחישות והדבקות במטרה מובילות להצלחה. בעיניו, לא היה דבר שאי אפשר להתגבר עליו – צריך רק להתאמץ ולהאמין.

אחת המסורות החשובות ביותר שאבא יצר עבורנו הייתה הזמן המשפחתי בקיץ ובחופשות. הוא תמיד דאג לקחת אותנו לטיולים מסביב לעולם – חוויות מזוקקות של משפחה וזמן איכות. בטיולים האלה הוא היה מדגיש שוב ושוב את הדבר החשוב ביותר בחיים: שיש לנו אחד את השני. המשפחה הייתה עבורו ערך עליון. לא משנה מה קורה סביבנו, הוא תמיד אמר, “שום דבר לא חשוב באמת, חוץ ממשפחה. כל השאר זה שטויות.”

הוא הנחיל בנו ערכים של עבודה קשה, אהבה למשפחה, נתינה בלתי פוסקת, וכל השאר באמת היו שטויות בעיניו.

ועכשיו, לראות אותו נלחם, מתמודד עם הכאב, נאבק על הבריאות שלו – זה כמו אגרוף בבטן. אף אחד לא מכין אותך לתחושת הפחד הזו. הוא תמיד היה העוגן שלנו – אוהב, מחבר, מלא שמחת חיים שאי אפשר להתעלם ממנה.

אבא שלי לא גדל בבית כזה. הוא בחר לשנות את הנרטיב, בחר באמא שלי – אישה חמה ואוהבת – ובנה לעצמו עולם חדש, שונה ממה שהכיר. אני מעריצה אותו על זה.

אבא שלי – הגיבור שלי.