MakeRoomNY

I’ve always believed in the power of community and the strength of good people. I believe that true strength lies in the ability to be honest, to open one’s heart, and to share challenges and fears with those close to us. The strongest connections are created from moments of openness and vulnerability — that’s where our humanity shines through. It’s where we truly find ourselves and the people who are genuinely there for us. This fills me with deep gratitude for the privilege of surrounding my life with people who truly see me. When I moved to New York in 2012, I was struck by how difficult it could be to make new friends in a place where everything is so fast and unpredictable. I found myself in the big city, surrounded by thousands of people, yet still feeling alone at times. Fortunately, my childhood friend arrived in the city a year later and opened doors for me in her social world. She encouraged me to open up again, to be myself, and to trust people. Thanks to her, I began to se...

מאז ומעולם האמנתי בכוחה של קהילה ובחוזקם של אנשים טובים. אני מאמינה שכוח אמיתי טמון ביכולת להיות כנים, לחשוף את הלב ולשתף את הקשיים והפחדים עם אלה הקרובים אליך. הקשרים החזקים ביותר נוצרים מתוך רגעים של פתיחות ופגיעות – זה המקום שבו מתגלה האנושיות שלנו, המקום שבו אנו באמת מוצאים את עצמנו ואת האנשים שבאמת שם בשבילנו. כל זה ממלא אותי בהכרת תודה עמוקה, על הזכות להקיף את חיי באנשים שבאמת רואים אותי. כשעברתי לניו יורק ב-2012, נדהמתי לגלות עד כמה יכול להיות קשה למצוא חברים חדשים במקום שבו הכל כל כך מהיר ובלתי צפוי. מצאתי את עצמי בעיר הגדולה, מוקפת באלפי אנשים, ובכל זאת הרגשתי לפעמים לבד. למזלי, חברתי מילדות הגיעה לעיר שנה לאחר מכן, ופתחה לי דלתות לעולם החברתי שלה. היא עודדה אותי להיחשף מחדש, להיות אני ולסמוך על אנשים. בזכותה, התחלתי לראות את הטוב שבאנשים סביבי ולהיפתח לחברויות חדשות, ואני אזכור לה את זה לנצח. חוויתי בזכותה רגעים מלאים בחום ואהבה, שהפכו את העיר הזרה הזו לבית. עם הזמן, יצרנו פה משפחה של אנשים יקרים לליבי, כאלה שלא עוזבים את הצד שלי, בטוב וברע, בצחוק ובבכי. הם שם לעודד, לתמוך ול...

To whoever needs to hear this, I’m writing from a place where every word is born out of pain and the need for healing. Many speak of their successes and growth, but I started writing when I was in a place where I needed to write to believe in what I was going through, to document and learn from my mistakes, to ensure that the past wouldn’t repeat itself. As a dyslexic child, I never imagined that writing would be the tool through which I express myself and repair my life. These were three difficult years, not because life is hard, but because healing requires brave confrontation. Life throws challenges at us, and as humans, it’s our job to learn, to adapt, and to pray that we make the right moves. I’m still working on having the courage to share what I’ve been through, deeply believing that the world lacks voices that share from vulnerable, low points. We all reach breaking points – some of us from a place of strength, some from a place of weakness. But that’s okay. I wish for myself t...

למי שצריך לשמוע זאת, אני כותבת מהמקום שבו כל מילה נולדת מתוך כאב וצורך בתיקון. רבים מספרים על הצלחותיהם ועל גדילתם, אבל אני התחלתי לכתוב כשהייתי במקום שבו הייתי צריכה לכתוב כדי להאמין במה שאני עוברת, כדי לתעד וללמוד מהטעויות שלי, כדי שהעבר לא יחזור על עצמו. כילדה דיסלקטית, מעולם לא דמיינתי שכתיבה תהיה הכלי שבאמצעותו אביע את עצמי ואשפץ את חיי. היו אלה שלוש שנים קשות, לא כי החיים קשים, אלא כי התיקון דורש התמודדות אמיצה. החיים זורקים עלינו אתגרים, וכבני אדם, תפקידנו ללמוד, להשתנות ולהתפלל שנעשה את הצעד הנכון. אני עדיין עובדת על האומץ לחלוק את מה שעברתי, מתוך אמונה עמוקה שיש מחסור בעולם באנשים שמשתפים ממקומות נמוכים ואמיתיים. כולנו מגיעים לנקודות שבירה – חלקנו ממקום של חוזק, חלקנו ממקום של חולשה. אבל זה בסדר. אני מאחלת לעצמי את היכולת לקרוא את מילותיי, לסלוח לעצמי, להמשיך לאהוב את עצמי, גם כשאני טועה, גם כשאני לא עושה נכון. אין שלמות בעולם הזה, ואם יש משהו שקרוב לכך, זו המשפחה שלי – הילדים שלי, שהם היצירה הכי שלמה שלי. אני מאחלת לעצמי לגדל אנשים מלאי לב טוב ונתינה, אנשים שיבינו שכולנו בני ...

A year ago, it seemed like an ordinary night. The kids were already asleep, Chen had put them to bed, and I was deep in sleep. It was a little past three, New York time. Suddenly, Chen got into bed, mumbling something half-asleep: “A bus with terrorists entered the south.” I jumped out of bed immediately, my heart pounding. Nine months pregnant, yet my instincts were still sharp. I quickly turned on Channel 12, the screen coming to life with the confused face of Danny Kushmaro, grappling with the voices of families crying for help: “Help! There are terrorists here!” From that cursed night, I couldn’t let go of my phone. Every piece of news, every update—I was thirsty for information, ready to jump into the screen and do something, anything. I had never watched the news like that before—news with nothing to say—just pain and confusion. Danny Kushmaro, the anchor, suddenly became a comforting figure as the entire country stood bleeding, shocked, and shaken. A year has passed, and we are ...

   לפני ש נה, לילה רגיל לכאורה  הילדים כבר נרדמו, חן הרדים אותם ואני שקועה בשינה עמוקה. השעה הייתה שלוש וקצת, שעון ניו יורק. פתאום, חן מצטרף למיטה, ממלמל משהו בחצי שינה: “אוטובוס עם מחבלים חדר לדרום”. קפצתי מהמיטה באחת, הלב דופק בחוזקה  חודש תשיעי להיריון, ועדיין אינסטינקטים מחודדים. פתחתי מיד את ערוץ 12, המסך התעורר יחד איתי לדמותו של דני קושמרו שנראה מבולבל, מתמודד עם קולות המשפחות שזועקות לעזרה, “הצילו! יש פה מחבלים!” מאותו לילה ארור לא שחררתי את הטלפון מהיד.  כל ידיעה, כל עדכון – הייתי צמאה למידע, מוכנה לקפוץ לתוך המסך ולעשות משהו, מה שזה לא יהיה.  בחיים לא ראיתי חדשות ככה, חדשות שאין בהן מה להגיד – רק כאב ובילבול. דני קושמרו, המנחה, הפך פתאום לדמות מנחמת, כשמדינה שלמה עומדת על הרגליים מדממת, מזועזעת. שנה עברה, ואנחנו עדיין בתוך אותה מלחמה קיומית. מלחמה על החיים שלנו, על אזרחים וחיילים שלא יחזרו. פיגועים, התקפות, והכאב הולך ומעמיק.  משפחות שלמות מתפרקות, חיילים נחטפים, ועם הזמן מתפרסמות ידיעות נוראיות, כל אחת קשה מקודמתה. היה זה גם לילה של חגיגה וש...